החלטה בתיק רע"א 7173/10

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי והשופטת ר' לבהר-שרון) בע"א 1567/08 מיום 1.7.2010, בו נדחה ערעורם של המשיבים 2-1 כנגד המשיבים 8-3 על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ר' ניב) בת.א. 33922/06 מיום 24.3.2008, אולם התקבל ערעורם כנגד המבקשת והדיון בתובענתם כנגד המבקשת הושב לבירור בבית משפט השלום לאחר שקודם לכן נדחתה זו על הסף מחמת התיישנות, כמו גם בשל היעדר עילה ויריבות.

תמצית הרקע העובדתי והליכים קודמים

1.        כפי שעולה מפסקי הדין של הערכאות הקודמות, ביום 20.5.1996 נחתם הסכם מכר לפיו מכרו המשיבים 8-7 למשיבים 2-1 נכס ברחוב פנקס 33 בקרית-אונו (להלן: הנכס), שנרשם במרשם המקרקעין כדירת מגורים בבית משותף. המבקשת, עורכת דין במקצועה, ערכה את הסכם המכר בין הצדדים ופעלה לרישום זכויות המשיבים 2-1 בלשכת רישום המקרקעין. כעבור שנים ביקשו המשיבים 2-1 למכור את הנכס וביום 30.9.2005 אף חתמו על הסכם מכר עם קונים (להלן: הקונים). הקונים ביקשו ליטול הלוואה מהבנק (להלן: הבנק) ולשם כך שכרו את שירותיו של שמאי מקרקעין. השמאי פנה למשיבה 3, הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית-אונו (להלן: הוועדה המקומית) בכדי לבחון את טיב הנכס או אז גילה כי הנכס רשום כמחסן. לפיכך, סירב הבנק לאשר מתן הלוואה לקונים והסכם המכר בוטל. לאחר שהובהר כי הוועדה המקומית רואה בנכס כמחסן ולא כדירת מגורים לא נמצאו קונים אחרים לנכס. למען שלמות התמונה יוער כי מהבקשה שלפניי עולה כי בסופו של יום הנכס נמכר וכי הוועדה המקומית נתנה לנכס היתר בניה והכירה בו כדירת מגורים.

2.        בשל הנזקים שנגרמו לכאורה למשיבים 2-1, הם הגישו ביום 5.6.2006 את תביעתם הכספית נגד המבקשת; הוועדה המקומית; המשיב 4 - אדריכל אשר ערך את התשריט לרישום הבית המשותף והצהיר כי הנכס הוא דירת מגורים וגרם לרישומה ככזו; המשיב 5, עו"ד במקצועו שערך את הבקשה לרישום הבית המשותף; המשיבה 6, החברה הקבלנית אשר בנתה את הבניין בו ממוקם הנכס ואשר התחייבה לפעול לרישומו של הבית המשותף וגרמה לרישום הנכס כדירת מגורים.

3.        תביעתם של המשיבים 2-1 נדחתה על הסף על ידי בית משפט השלום מחמת התיישנות. בית משפט השלום קבע כי אין מדובר בתובענה שבמקרקעין אלא בתובענה כספית ובשל כך לא חל החריג התקף בתובענה שבמקרקעין [ראו: סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות)] ולכן תקופת ההתיישנות הרלבנטית לתביעה דנן היא שבע שנים. עוד ציין בית משפט השלום כי המועד הקובע לבחינת ההתיישנות היא מועד התגבשותה של עילת התביעה. בנסיבות העניין קבע בית משפט השלום כי לכל המאוחר עילת התביעה התגבשה במועד חתימת הסכם המכר עם המשיבים 8-7, בשנת 1996, ואילו התביעה הוגשה רק ביום 5.6.2006, לאחר למעלה מעשור. עוד ציין בית משפט השלום כי המשיבים 2-1 לא עמדו בנטל ההוכחה של הנסיבות המאפשרות את החלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה", שכן אם המשיבים 2-1 היו בודקים את תיק הבניין של הנכס בוועדה המקומית לפני רכישת הנכס בשנת 1996, כפי שעשו הקונים, הרי שבנקל יכלו לגלות כי הנכס מוגדר על ידי הוועדה המקומית כמחסן. כמו כן, קבע בית משפט השלום כי אין בהוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), הקובע כי מקום בו עילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל תחל תקופת ההתיישנות ביום בו התגלה הנזק ובלבד שהתובענה הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק, כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע. בית משפט השלום נימק קביעתו זו בכך שלכל המאוחר אירוע הנזק התרחש ביום 20.5.1996, מועד רכישת הדירה על ידי המשיבים 2-1, ומכיוון שהתביעה הוגשה רק ביום 5.6.2006, חלפו למעלה מעשר שנים מיום אירוע הנזק. בבחינת למעלה מן הצורך ציין בית משפט השלום כי דין התביעה כנגד המבקשת, והמשיבים 5-4, להידחות על הסף אף בשל היעדר עילה ויריבות. כנגד פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.        בית משפט המחוזי דחה את ערעורם של המשיבים 2-1 כנגד מרבית המשיבים, אולם קיבל את הערעור בכל הנוגע למבקשת והורה על השבת הדיון בתביעה כנגדה לבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את הנמקתו של בית משפט השלום באשר לקביעתו כי לא התקיימו בנסיבות העניין יסודות סעיף 8 לחוק ההתיישנות בכל הנוגע לתביעה כנגד המבקשת, שכן לטעמו אין זה סביר להטיל חובה על רוכש דירה לבדוק בעצמו את תיק הבניין בוועדה המקומית לאחר ששכר את שירותיו של עורך דין. למי שרכש שירותיו של איש מקצוע מותר להניח כי זה עשה את מלאכתו נאמנה כל עוד אין נסיבות הגורמות לו לסבור אחרת. בנסיבות העניין פנו המשיבים 2-1 למבקשת ומותר היה להם להניח כי היא עשתה את הבדיקה בוועדה המקומית, ככל שחלה עליה החובה לבצע את הבדיקה. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין המשיבים 2-1 לא ידעו על אירוע הנזק ולא היה עליהם לדעת על התרחשות הנזק אלא רק לאחר גילויו של שמאי הקונים אודות הרישום בוועדה המקומית ולכן מתקיימים ביחס לתביעה כנגד המבקשת תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ודוק, בית המשפט המחוזי קבע כי אכן עברו למעלה מעשר שנים מיום אירוע הנזק ועד להגשת התביעה, ולכן לכאורה חלה מגבלת ההתיישנות הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. ואולם, בית המשפט המחוזי הטעים כי לפי הפסיקה סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין תקף אך לגבי רכיב הנזק בעוד שביחס ליתר רכיבי עילת התביעה, לרבות הקשר הסיבתי, חלות הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לכן, קבע בית המשפט המחוזי כי משמתקיימים בנסיבות העניין יסודותיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש להשיב את הדיון בתביעה נגד המבקשת לבית משפט השלום על מנת שזה יקבע האם הייתה חובה על המבקשת לבדוק את תיק הבניין בוועדה המקומית אם לאו, קביעה שלא ניתן לעשותה בשלב מקדמי ובמסגרת בקשה לדחייה על הסף אלא רק לאחר שמיעת ראיות. מטעמים אלה קבע בית המשפט המחוזי כי גם לא ניתן היה לדחות את התביעה בנימוק של היעדר עילה, שכן קיומה של עילת תביעה תוכרע רק לאחר שמיעת ראיות וקביעת חובתה של המבקשת לבדוק את תיק הבניין בוועד המקומית. כן איפשר בית המשפט המחוזי למבקשת לשלוח הודעת צד ג' כנגד הוועדה המקומית.

           כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפניי.

תמצית נימוקי הבקשה

5.        לטענת המבקשת, צדק בית משפט השלום כשקבע כי המשיבים 2-1 לא עמדו בנטל ההוכחה להצביע על קיומם של יסודות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ומכל מקום לאור האמור בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, חלפו עשר שנים מיום התרחשות אירוע הנזק ועד להגשת התביעה ומשכך אין מקום לבירור התביעה לגופו של עניין. עוד טוענת המבקשת כי דחיית התביעה מחמת היעדר עילה הייתה ראויה בנסיבות העניין היות שאף על פי כתב התביעה לא נטען כי על המבקשת הייתה מוטלת החובה לבצע בדיקה בוועדה המקומית, ולמסקנה זו ניתן היה להגיע על סמך ניתוח משפטי ללא צורך בשמיעת ראיות. עוד טוענת המבקשת כי מאחר והוועדה המקומית, במסגרת הסדר עם המשיבים 2-1, חזרה בה מטענתה כי לנכס אין היתר בניה כדירת מגורים; נתנה לנכס היתר בניה; וויתרה על דרישתה לתשלום היטל השבחה; הרי שאין בסיס לחבותה של המבקשת בפיצויים כלפי המשיבים 2-1, ובמיוחד משהנכס כבר נמכר  לקונים אחרים. עוד טוענת המבקשת כי אף אם תידחה בקשת הרשות לערער הרי שיש הצדקה לבטל את ההוצאות שהושתו עליה על ידי בית המשפט המחוזי בסך של 15,000 ש"ח. לבסוף טוענת המבקשת, כי יש לאפשר לה לשלוח הודעות צד ג' לא רק כנגד הוועדה המקומית אלא גם כנגד יתר המשיבים, היות שבפעולותיה הסתמכה על מצגיהם ומשכך אם תימצא חייבת בדין תרצה לתבוע מהם לשפותה.

דיון והכרעה

6.       לאחר שעיינתי בבקשה ובכל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.

7.        כידוע, הרשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. לטעמי, מבחנים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין, שכן הבקשה מתמצה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ותו לא ואין בה כדי לעורר שאלה עקרונית החורגת מדלת אמותיהם של הצדדים.

8.        מעבר לכך, כפי שהדגשתי כבר ברע"א 5310/10 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רחמים (לא פורסם, 10.10.2010), במקרים בהם בית המשפט דוחה בקשה לסילוק על הסף, כמו למשל בקשה  הנשענת על טענת התיישנות, ומורה על בירור התובענה לגופה, הרי שיש לסווג את החלטתו כהחלטת ביניים המורה על המשך בירור התובענה ובהחלטות כגון דא אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב, ובמיוחד לא ב"גלגול שלישי" (שם, בסעיף 12 והאסמכתאות הנזכרות שם). אין בטענתה של המבקשת באשר ליחס שבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות כדי להצדיק סטייה מהכלל האמור, שכן עסקינן בטענה הנוגעת ליישומו הקונקרטי של סעיף 89(2) והפסיקה העוסקת בו על נסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן, ומשכך אין הבקשה מגלה עילה למתן רשות ערעור במסגרת הדיונית של "גלגול שלישי".

9.        בבחינת למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. כך, באשר לטענתה של המבקשת כי כתב התביעה אינו מגלה על פניו טענה לפיה על המבקשת הוטלה החובה לבחון את תיק הבניין בוועדה המקומית, הרי שלטענה זו של המבקשת אין בסיס נוכח הנטען למשל בסעיף 77 לכתב התביעה שהגישו המשיבים 2-1 בבית משפט השלום (נספח 3 לבקשה). כמו כן, אין בעובדה כי הוועדה המקומית נתנה היתר בניה לנכס וויתרה על תשלום היטל ההשבחה כדי לייתר את בירור התביעה כנגד המבקשת, שכן למשיבים 2-1 נגרמו לכאורה נזקים נוספים כמפורט בסעיפים 200-139 לכתב התביעה, אשר יתכן כי המבקשת תחויב בהם או בחלקם אם יקבע כי לא קיימה את חובותיה. 

10.      באשר להוצאות שהושתו על המבקשת על ידי בית המשפט המחוזי, הרי שכידוע אין ערכאת הערעור מתערבת בפסיקת הוצאות אלא במקרים חריגים [ראו למשל: ע"א 3781/07 אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח-תקווה (לא פורסם, 31.5.2009), סעיף 44 לחוות דעתי], ומשכך גם דין טענותיה של המבקשת בהקשר זה להידחות.

11.      באשר לבקשת המבקשת להתיר לה לשלוח הודעות צד ג' כנגד כל המשיבים, הרי שעסקינן בסוגיה דיונית קונקרטית הנוגעת לנסיבות המקרה הספציפי, וככזו אינה מצדיקה התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שכן כלל מושרש בפסיקתו של בית משפט זה הוא כי "התערבות בניהול המשפט ודרכי הדיון תהיה במשורה שבמשורה" (ראו למשל: החלטתו של השופט א' רובינשטיין ברע"א 4187/06 מועצה איזורית עמק הירדן נ' עיזבון המנוח נאסר מג'יד ז"ל (לא פורסם, 13.9.2006), סעיף ד(3)].

12.      אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות. 

           ניתנה היום, ‏כ' בטבת התשע"א (27.12.2010).